יום זיכרון לרצח רבין - בחירה בין אובדן להתחדשות ישראליות 

יום הזיכרון לרצח רבין מן הראוי שיתמקד לא במדיניות השלום של רבין ואפילו לא באיש ומורשתו אלא על הרצח כסימפטום לתחלואי החברה הישראלית.

אמצעי התקשורת מרבים ביום הזיכרון לרבין להעלות שוב ושוב את המחלוקות בין ימין ושמאל. בין אלו שרוצים שלום כאן ועכשיו ובכל מחיר לבין אלו שמוכנים לחכות 100 שנה לשלום ולא לוותר על אף שעל בשל זכותנו, זאת במקום לדון בעיקר, במהות של יום הזיכרון - השבר בחברה הישראלית שהביא לרצח, מה למדה ישראל מהרצח ומה קרה לנו כחברה מאז הרצח.

חברה דמוקרטית  המקבלת שוק חשמלי בצורה של שלוש יריות אקדח המחסלות במחי יד ראש ממשלה ופוצעת אנושות את הדמוקרטיה, אמורה להפיק לקחים.

ציבור אזרחים שחי את הטירוף, את העצבנות, את ההתלהמות והשנאה שהובילה לרצח ראש ממשלה, אמור להפיק לקחים.

כל פרט בחברה שחווה את אותם ימים נוראים והיה עד לתוצאות, חייב להפיק לקחים.

במבט לאחור בפרספקטיבה של ארבע עשרה שנים לא רק שלא הפקנו לקחים מהרצח אלא חלה הידרדרות מדאיגה בבסיס הערכי של מדינת ישראל, הידרדרות המאיימת להביא לאובדנה המוחלט של מדינת ישראל, המדינה היחידה בעולם של העם היהודי.

במקום שהרצח יהווה גורם מאחד בחברה הישראלית, שיהווה מעין כור היתוך מזכך של מי שעבר טראומה ושוק, הוא פעל הפוך לחלוטין.

ההקצנה בחברה הישראלית הולכת ומעמיקה והיא חודרת לכל רובדי החברה. הפיצול בעם איננו רק בוויכוח המדיני הלגיטימי אלא? חודר לבסיס הערכי הקיומי של המדינה. חילוקי הדעות בין ימין ושמאל הם רק צד אחד של השבר בחברה הישראלית ואינם מהווים את השבר העיקרי.

מאז רצח רבין שינתה החברה הישראלית את פניה בלי שהרגשנו. אם נבחן את חתך האוכלוסייה בכיתות א - ג בבתי הספר היסודיים נגלה כי מחצית מהאוכלוסייה איננה מוגדרת כציונית, כ 20% ערבים כ 30% חרדים ומקרב החילונים והמסורתיים הולך וגדל אחוז מהציבור שאינו מזדהה עם המדינה וערכיה.

הדבר בא לידי ביטוי באחוזים הולכים וגדלים של משתמטים מהשרות הצבאי, ובגידול מדאיג לא פחות של בתי ספר פרטיים, חינוך מוכר שאינו רשמי, המקבל כספים מהמדינה אך אינו מחנך את ילדיו לאזרחות ולעצמאות כלכלית.

אנו סופרים מדי שנה בדאגה מזוייפת את מספר העניים במדינה ולא מטילים את האשם בעובדה הפשוטה כי אנו בעצמנו גורמים לכך שאוכלוסיה הולכת וגדלה איננה מקבלת חינוך שמאפשר לה להתפרנס למחיתה והיא תלויה ונתמכת בנדבנים ובעיקר בקופת המדינה.

אנו מבריחים את הטובים שבבנינו לארצות הניכר ללימודים ולעבודה כי אינם יכולים להתפתח כאן במקצועם כי רוקנו את האוניברסיטאות ממשאבים, כי אנו מבזבזים לריק את משאבנו המצומצמים ולא משקיעים היכן שצריך ובמנועי צמיחה נכונים.

אנו מפתחים את האלימות והניכור בינינו במקום לפתח את האחווה והאחריות ההדדית.

אנחנו מביאים לשיאים חדשים את האיבה והאכזריות בין אדם לאדם ואף בין בן לאמו ואב לבתו ואף נותנים לכך חשיפה ובולטות בתקשורת עד כדי הפיכת הפושעים לסלבריטאים.

החינוך מדרדר, האכיפה מתרופפת, המשטרה מתמוטטת, המנהיגות בחלקה מושחתת ובחלקה חיוורת, התהום כבר לנגד עינינו ואין מושיע.

האמנם?

יום הזיכרון לרבין צריך שיהיה יום עצרת להצלת מדינת ישראל מפני עצמה. יום בו כל אחד ואחת מאיתנו יחתום על אמנה אזרחית חדשה ל"שותפות הוגנת" לקיומה של המדינה. אמנה אזרחית בה כל אדם  מתחייב לקחת אחריות ולשאת בנטל בביטחון, בקהילה ובפרנסה, לעשות מעשה אישי לקיומה של המדינה. הבחירה בין אובדן להתחדשות ישראלית תלוייה רק בנו.

כתבה בכאב ובאופטימיות